סבתא נורית-סיפור חיים

סבתא שלי נולדה במושבה שנקראת אבן יהודה ע"ש אליעזר בן יהודה, המקום נמצא בשרון ליד נתניה, אביה עסק בחקלאות והיו לו לולים, פרדסים ושדות תפוחי-אדמה, בוטנים וירקות. זה היה מקום נחמד לגדול בו, מקום ירוק ופורח ויפה ובמרחק של 6-7 ק"מ היה חוף של הים התיכון. מגיל 3 היא הייתה בגנון עם 7 ילדים נוספים ואח"כ היא עברה לגן(שהיו בו שתי שכבות גיל), היא אהבה לשחק בבובות ועם החברות שלה. סבתא שלי נולדה בשנת 1943 שהייתה שנה קשה מאוד ליהודים באירופה אך במקום מגוריה לא הרגישו הרבה. כשהיא היתה בגן הייתה מלחמת השחרור וגם אותה היא לא הרגישה כילדה.

סבתא שלי ומשפחתה גרו בבית קטן בן שני חדרים. אבא שלה קנה את הבית מאנשים שבנו אותו בעצמם ועזבו את הארץ. הוא קנה את הבית בשביל הוריו ואחיותיו הקטנות שהצליח להביא ארצה מגרמניה לפני המלחמה. לאחר שהתחתן עם אמא של סבתא שלי הוריו עברו לת"א ובבית זה הם גרו כל השנים, הייתה להם גינה, עצי פרי וגם לול בחצר ואורווה של פרד, במשך תקופה מסוימת הייתה להם גם אתון ועליה היה אביה מרכיב אותה לשדות. כשסבתא שלי הייתה בת 4 נולדו לה שני אחים תאומים ושלושתם גרו בחדר קטן מאוד. באותה התקופה היו באים מסתננים מעבר לגבול וגונבים סוסים. לילה אחד גנבו גם את הפרד שלהם. אבא של סבתא שלי שמע משהו בחצר, ירה באוויר אך הם הצליחו לברוח עם הפרד וגם עם הסוס של השכנים. למחרת הסוס של השכנים ברח להם וחזר לבד אך הפרד לא חזר והם נאלצו לקנות אחר כי הוא שימש אותם\ לעבודה בשדות.

לסבתא שלי הייתה גננת בשם פנינה שהייתה גננת מחמירה ולא היו מתקנים כמו שיש עכשיו בגנים, אבל הם אהבו לצייר, לשחק וגם לרקום. בזמן שהיא הייתה בגן הייתה מלחמת השחרור אבל סבתא שלי לא זוכרת שהרגישו אותה. סבתא שלי התחילה את כיתה א' מיד בתום מלחמת השחרור(סוף 1949) בכיתה שלה היו בערך 40 ילדים כי באותה שנה הגיעו לארץ הרבה עולים חדשים שגרו במעברה שהקימו ליד המושבה והם למדו איתם בכיתה למרות שחלקם היו מבוגרים יותר מהם. הייתה להם מורה טובה בשם כרמלה שהמשיכה איתם עד כיתה ג'. באופן כללי סבתא שלי אהבה את בית-הספר ואת רוב המורים שהיו לה. עד סוף כיתה ד' לא היה בי"ס שהספיק לכל הילדים וכל כיתה למדה בחלק אחר של המושבה בדירות שונות. שנה אחת הם למדו בעזרת הנשים של בית הכנסת והבנים נאלצו לחבוש כיפה למרות שלא היו דתיים. היה גם מחסור במורים ולפעמים למדו בשתי משמרות וכיתה אחת למדה בבוקר ואחת בצהריים עם אותו מורה באותו חדר, וסבתא שלי למדה במשמרת שנייה כמה חודשים. כשהיא הגיעה לכיתה ה' הם עברו לבי"ס חדש ויפה שקיים עד היום והיה קרוב לבית הוריה של סבתי. העונשים בבי"ס היו לעמוד בפינה, לצאת מהכיתה ללכת לחדר המנהל, לכתוב הרבה פעמים משפט כלשהו וכו'. החל מכיתה ו' הייתה להם תלבושת אחידה שמאוחר יותר בוטלה. באותה תקופה היה משטר של צנע בארץ, היות שהמדינה קלטה עולים רבים ולא היה אוכל מספיק לכולם הנהיגו חלוקה של המצרכים החשובים ומזון לכל המשפחה, לכל משפחה היה פנקס תלושים בעזרתו היו משיגים את המצרכים החשובים, לא היה אפשר להשיג מאכלי מותרות אלא רק את האוכל הבסיסי. היה גם "שוק שחור" שבו אנשים מכרו וקנו אוכל בסתר כי הממשלה לא הרשתה זאת, היו בודקים באוטובוסים את התיקים של האנשים כדי שלא יעבירו וימכרו כמויות של מזון.  פעם אחת סבתי נסעה עם אבי לבקר את סבתה בת"א ואביה הביא לה מהלול שלהם 6 ביצים, שהיה קשה להשיג בת"א, באמצע הדרך עלו פקחים לבדוק וסבתא שלי מאוד נבהלה, אך אבא שלה אמר שרואים שזה רק 6 ביצים ומבינים שזה לא למטרות של מכירה בשוק השחור וכך היה (לא עשו להם כלום).

כשהיא הייתה בכיתה ח' פרצה מלחמת קדש שאותה סבתי זוכרת היטב. שבועיים לפני פרוץ המלחמה נכנסו שני ערבים למושבה והרגו שני פועלים בפרדס שהיה קרוב לביה"ס, אנשים שכולם הכירו והיו להם ילדים בגילם. זה גרם לפחד ומקרה זה נחשב לאחד העילות של המלחמה. כשהיא היתה בכיתה ט' בפעם הראשונה עלה אדם לחלל וזה עשה עליהם רושם רב.

החל מכיתה ט' סבתא שלי למדה בפנימייה שנקראה ה"כפר הירוק", שם היו חיי חברה תוססים והיו פעולות תרבותיות רבות, אך החיים היו די קשים, כל יום עבדו 4 שעות- לפעמים לפני הלימודים ולפעמים אחריהם, שיעורים היה להם זמן לעשות רק בלילה. היה גם הקושי להיות רחוקים מהמשפחה והם נסעו הביתה רק כל שבת רביעית (כל חודש) למרות שבאמצע ההורים היו באים לבקר.

כשסבתא שלי הייתה ילדה באבן יהודה היא השתתפה בתנועת הנוער הצופים, אך כשהיא עברה לכפר הירוק היא הפסיקה. בכיתה י"ב בכפר הירוק הם הקימו גרעין שהיה מורכב מחניכי התנועה המאוחדת בת"א ומחבריהם בכפר הירוק, גרעין שנועד להשלים את קיבוץ יטבתה. הגרעין שירת בנח"ל והגיע ליטבתה ב1963.

לאחר השחרור מצה"ל סבתי עזבה את יטבתה והלכה ללמוד באוניברסיטת ת"א, ולמדה מקרא וספרות עברית. באותו זמן היא גם עבדה כמזכירה במרכז הישראלי לניהול. אחרי הלימודים היא התחתנה עם סבא שלי-רוני וחזרה ליטבתה. היא עבדה ביטבתה בלול, בטיפול בילדים והייתה מחנכת כיתות יסודי בביה"ס.

כיום היא עובדת בספריית ביה"ס ואחראית בעיקר על ספרי הלימוד.

רוני וסבתא שלי היו באותו הגרעין אך רק אחרי שסבתא שלי עזבה את יטבתה ולמדה שנתיים בת"א הם נעשו חברים ממש, עם תום הלימודים של סבתא שלי הם התחתנו ביטבתה בחתונה עם עוד זוג והייתה בחתונה תכנית מאוד יפה. הביאו את האורחים מת"א באוטובוסים, חלקם חזרו בלילה וחלקם לנו באכסניית נוער באילת ולמחרת שטו בסירת זכוכית בים. כולם זכרו את החתונה כחוויה גדולה ולחלקם (כולל הוריה של סבתי) זאת גם הייתה הנסיעה הראשונה לאילת. לאחר שנתיים נולדה בתם טל (אמא שלי) שגדלה בלינה משותפת, כשהייתה תינוקת ירו מחבלים קטיושות על יטבתה וההורים היו רצים לבית התינוקות ומשכיבים את הילדים מתחת למיטה. היום קשה להבין איך לא לקחו את הילדים הביתה בתקופה זאת.

שנתיים וחצי לאחר מכן נולדה מיכל ושלוש וחצי שנים אחרי מיכל נולדה יעל. את הכיתה של טל העבירו לישון בבית עוד לפני שהתחילה רשמית הלינה המשפחתית כי שומרות הלילה לא השתלטו עליהם.

סבתא שלי אוהבת לשיר במקהלה והיא חברה במקהלת "רנות" של המועצה האזורית. בבית היא אוהבת לפתור תשבצים, סודוקו ולקרוא עיתונים או ספרים.

 

סבתא דינה-סיפור חיים

סבתי- דינה יסעור נולדה בחיפה- עיר הנמל במקום שבו היו נוצרים, מוסלמים ויהודים ביחד וגרה שם עד גיל 3.

עד גיל 3 היא הייתה בבית עם אמה ושחקה בחצר עם כל הילדים- מוסלמים נוצרים ויהודים. בגלל שלאמא שלה הייתה משפחה בביירות היו היא, אמה ואביה נוסעים כל שנה בקיץ כדי לבקר אותם.  

בגיל 3 היא עברה לקריית- מוצקין, הבית שלה היה מהעשרה הראשונים בקריה, כל הקריה אז היתה כביש אחד ולידו בתים, כל השאר היו דיונות וחולות.

בגן הילדים שלי בקריית-מוצקין היו כ-40 ילדים, כל מה שהיא זוכרת זה את קבלות השבת ימי הולדת וחגים, הכל היה אז מאוד צנוע ונעשה על ידי הגננות. היו מעט משחקים וצעצועים בגן אבל הייתה בו חצר גדולה והלכנו לטייל בקריה ובחולות.  

כשסבתא שלי הלכה לכיתה א' בניין ביה"ס עדיין לא היה גמור והם למדו בבית הכנסת כמה חודשים ואח"כ עברו לבניין ביה"ס שהיו בו 8 חדרי כיתה.

בביה"ס הייתה מסורת וסדר יום קבוע. באים בבוקר בתלבושת אחידה, מסתדרים בטורים ברחבה שלפני ביה"ס,

קוראים קריאת שמע, שרים את "אדון עולם"-אחד הילדים קורא כמה פסוקים מהתנ"ך, מתעמלים התעמלות בוקר (כל התלמידים) ונכנסים ללמוד בכיתות. לביה"ס הייתה חצר גדולה ובקצה ביצה, על מנת ליבש את הביצה שתלו אקליפטוסים והילדים היו מטפסים עליהם, מכינים נדנדות מחבלים וכשלא ירד גשם היינו משתוללים שם. המשחקים הקבועים היו קלאס, קפיצה בחבל, סוס ארוך מחניים וחצי-מחניים.

האירוע המרכזי בתקופת ביה"ס היה מלחמת העולם השנייה, בשנה הראשונה נפלו המון פצצות של האיטלקים על הקריות ועל מפעלי הנפט והנמל והילדים ישבו שעות רבות במקלטים.

בביה"ס היו מקלטים ענקיים וכל התושבים שגרו מסביב לביה"ס היו מתאספים אליהם, וכמובן שבלילה הם הפכו למגרש משחקים.

כשסבתא שלי היתה בכיתה ט' פרצה מלחמת השחרור והרבה מתלמידי הכיתות הגבוהות בבית הספר נהרגו בה.

הילדים עזרו לחפור תעלות של ההגנה, בגדודי הנוער הם עשו תרגילי ק.פ.פ והיו רצים שמעבירים פתקים והוראות לחברי ההגנה.

סבתא שלי הייתה ב"צופים" ואחר כך ב"מחנות העולים".

היא למדה בסמינר לגננות. בבוקר הם עבדו בגני ילדים ואחה"צ למדו, עכשיו היא עובדת במצפה רביבים.

את סבא שלי גדעון ז"ל היא הכירה בתנועה והם חיו יחד 32 שנים. היא אוהבת לסרוג לקרוא ולרקום.

סבא רוני-סיפור חיים

סבא שלי-רוני בארי, נולד ב-1943 בתל-אביב ברחוב גורדון. הבית שלו לא היה בית דתי אבל אמא שלו הייתה מקפידה לא לאכול בשר וחלב, בגיל 7 הוא עבר בית לרחוב ארלוזרוב(גם הוא בת"א) שהיה מוקף בחולות. כבר אז הייתה רכבת מאוד קרובה והיה לו קשה להתרגל לרעש שהיא מקימה ולהירדם בלילה. בבית הספר היסודי הוא למד באותו בי"ס שבו לימדה אמו. זה היה אחד מבתי הספר היחידים בת"א שכל הילדים אכלו בו בארוחת הצהריים ארוחה חמה. סבא שלי אהב את שיעורי המלאכה ובמיוחד אהב לארוג, הוא ארג בין השאר צעיף ששימש אותו שנים רבות אחר-כך. לא זכורים לא תעלולים שעשה כי הוא היה "ילד-טוב ירושלים". בתיכון הוא למד בבי"ס "תיכון חדש" במגמה חברתית. בביה"ס ראו ב"עין יפה" את הליכתם של התלמידים לתנועות נוער. סבא הלך לתנועת נוער כבר בכיתה ה', הוא היה ב"תנועה המאוחדת" בקן צפון בת"א, כשהם היו בכתה ח' העדה שלהם (השכבה) היתה העדה הכי גדולה בארץ. כשהעדה הגיעה למאתיים ילדים הם קבלו מה"תנועה" במתנה תוף, וכשהם הגיעו ל-250 ילדים הם קבלו חצוצרה, העדה הייתה כל-כך גדולה עד שהחליטו לפצל אותה וחלק עברו לקן מרכז אבל סבא שלי נשאר בקן צפון, בתנועה היו לסבא שלי מדריכים נהדרים והחניכים ממש העריצו אותם. הם עשו פעילויות מענינות (טיולים, מחנות עבודה, טיולי לילה ופעילויות עיוניות)  באחד הטיולים לבית אורן הם אבדו את המסלול ונאלצו לישון בלילה בואדי, כשהם קמו בבוקר הם גילו שהם היו ממש מתחת למקום שאליו היו אמורים להגיע, במחנה עבודה אחד עלו מספר ילדים שמנים על סולם קטיף ולא קרה דבר, ואז עלה ילד אחד רזה והסולם התמוטט (הקש ששבר את גב הגמל). סבא שלי לא זוכר הרבה ממלחמת השחרור אבל יש לו סיפור אחד. יום אחד ישב סבא עם החבר שלו על עץ שקמה לא רחוק מהבית, לפתע הם הבחינו בחפץ שחור שנופל מהשמיים, בהתחלה הם לא הבינו מה זה יכול להיות עד שלפתע הבין החבר של סבא שלי מהו החפץ וצעק- "זו פצצה!" במהירות רבה קפצו סבא וחברו מהעץ ורצו הביתה, בדיוק כשהם הגיעו הביתה נפלה הפצצה לתוך בית אחר ליד העץ, וכמה אנשים נהרגו ונפצעו. ליטבתה הגיע בא ראשונה כשיטבתה היתה בת 3, הוא הגיע לחודש במסגרת מחנה עבודה של התנועה, רוב הזמן הם שתלו דשאים- הדשא הגדול שליד חדר האוכל הישן נשתל על ידם, הם גם בנו גדר בטחון נגד גמלים. באותה תקופה היה הגבול עם ירדן פרוץ והבדואים הירדנים היו כל הזמן שולחים את הגמלים לאכול את השדות של יטבתה, ואז הם הקימו את הגדר שאורכה היה מספר קילומטרים. הפעם השניה שסבא שלי ביקר ביטבתה היה בזמן הכרזת הגרעין שלהם, סבא השתייך לגרעין "יעלים" שהיה מורכב מחניכים מקן צפון ומה"כפר הירוק", ושם הוא וסבתא שלי נפגשו כי היא הגיעה מה"כפר הירוק", אחרי הצבא הוא חזר ליטבתה ונשאר בה עד היום, והוא עובד כבר שנים ארוכות במטע התמרים. סבא שלי אוהב לפתור תשבצים, וכשהיה בן 40 הוא הלך ללמוד להנאתו תנ"ך ולשון. עד היום הוא מתעניין מאוד בתנ"ך, והולך מדי פעם להרצאות בנושא.

                                                           

סבא גדעון-סיפור חיים

גדעון יסעור נולד ב-16 בדצמבר 1932 בעפולה (הוריו גרו בחיפה אבל הרופאים אמרו שלידתו תהיה קשה כי הוא היה גדול מאוד, ולכן הם נסעו לבית החולים בעפולה שהיה יותר טוב ושם הוא נולד).

הוריו של סבא היו עניים מאוד וגרו בדירה של חדר אחד בקומת גג של בית, שהיה על הגבול בין חיפה העליונה(היהודית) לחיפה התחתונה(הערבית), מאחורי הבית שלהם התחיל הכרמל, ומהידרה היה סבא יכול לראות את כל הנמל, וכאשר היה חג כל האוניות היו מדליקות את האורות וכל המפרץ היה מואר, משם ראה סבא לראשונה מטוס וצפלין.

ב-1946 פרץ המרד הערבי, וכל הילדים היו מפוחדים מאוד, באותה השנה עבר סבא לקיבוץ נשר שהיה בטוח יחסית. הוריו גורשו מדירתם מפני שהיתה מרכז לפעילי ה"הגנה" ועברו מדירה לדירה במשך כמה זמן. לבסוף הגיע המרד הערבי גם לנשר וסבא היה מבלה את הלילות מתחת למיטה. הצריף שלהם היה הקיצוני ביותר, וכל בוקר הם היו סופרים את הפגיעות שהיו בו.

כשסבא היה בן 6 התגרשו הוריו והוא המשיך לגור עם אמו, היא עבדה קשה והוא התחיל ללמוד בביה"ס, שהיה רחוק ובגלל זה הוא היה קם מוקדם ומכין לעצמו ארוחת בוקר, וכשהוא חזר הוא הכין לעצמו גם את ארוחת הצהריים ואת ארוחת הערב, והיה לו זמן גם

להכין שיעורים ולנקות את הבית. כשפרצה מלחמת העולם השניה נפלה פצצה ליד הבית של סבא וילדה נהרגה,  אז הוא עבר לקרובים שלו בקריית חיים ליד חוות המכליות I.P.C, היא הופצצה על ידי האיטלקים וכל הנפט עלה באש. לאחר ההפצצה נשלח סבא לפנימייה בכפר סבא שם נשאר עד סוף כתה ח', אחר כך הוא הצטרף ל"נוער העובד" ושמע לראשונה על קיבוץ.

כשסיים את ביה"ס היסודי סבא עבר לאמו בקרית ביאליק. היא לא יכלה לפרנס אותם ולשאת בהוצאות הלימודים אז סבא הפסיק ללמוד והתחיל לעבוד. הוא עבד מהבוקר עד הצהריים בחברת חשמל מארה"ב ועד הערב במוסך כמעט ללא תשלום רק בשביל ללמוד מקצוע כלשהו. בלילות הוא עבד בחנות מכולת בשקילת שקיות קמח וסוכר וסידורן ולפנות בוקר הוא חילק מצרכים לבתיהם של עשירי הקריה, מצבם הכלכלי השתפר והוא אפילו קנה לעצמו אופניים. סבא הצטרף ל"מחנות העולים" שם פגש את סבתא דינה, ומגיל 15 הם היו חברים. בגיל 17 הוא הלך להכשרת "מעוז" בקיבוץ יגור, ואיתם יצא לצבא ולנח"ל במעוז חיים. מההכשרה הוא נשלח למעברות לעבוד, שם הוא נשאר 3 חודשים. לאחר מכן הגיע לרביבים והתחתן עם אמא, שם נולדו זהר, זיו, רענן ורננה, ב-1966 הוא עבר לאילת שם גר שנתיים ועבד במגרות תמנע, לאחר מכן הצטרפה אליו המשפחה לשנה וב-1969 הם חזרו למשק שם נולדו אבא שלי (גיל) וזמר. במשק עבד סבא בבניין, בשמירה, באסם, בר"ם(שלחין), ברפת, במטבח, בנסיונות, בנגריה, בחצרנות ילדים, בתיקון אופניים ועוד וגם הלך ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. סבא התעניין בהרבה דברים ובגלל זה הוא ידע הרבה. הוא אהב אנשים ישרים כי הוא בעצמו היה כזה, הוא היה נגר מצויין ואהב לעבוד בנגריה, הוא אהב לטייל, לאכול, לקרוא (הוא קרא המון עיתונים ומאמרים ושמר הרבה מהם), לשמוע מוזיקה ועוד... הוא היה איש מיוחד- בצורת המחשבה, בדיבור ובהתנהגות.

32 שנים לאחר נישואיו סבא התגרש. ב 1987 פגש את עמליה ועבר לגור אתה בקיבוץ חולתה לשנתיים. לאחר מכן חזרו שניהם לרביבים ושם, למרות תאונה קשהשעבר וגם אחרי שחלה בסרטן המשיך סבא לעבוד בנגרות ובתיקונים, לבנות וליצור דברים לבתי הילדים בקיבוץ ולילדיו ונכדיו. הוא נפטר בשנת 1998.