אבא-סיפור חיים

אבא שלי- גיל יסעור- נולד בשנת 1969 בקיבוץ רביבים, שהיה קיבוץ קטן ומרוחק מאוד ממרכז הארץ ואפילו מבאר-שבע שהיא עיר קרובה, הדרכים היו גרועות והיו אוטובוסים מעטים. מסביב לקיבוץ היו רק השדות והמדבר וגדר קטנה ונמוכה. מלידתו אבי גדל בבית-ילדים בלינה משותפת, הבית של הוריו היה שני חדרים וחצי ואבי ואחיו היו הולכים לשם רק אחר-הצהריים לבקר ואז חוזרים לישון בבית הילדים, שם הם היו כל היום. בבוקר כשהם היו קמים הילדים היו מקבלים שוקו-חם ואוכלים ארוחת בוקר. בגן הייתה פינת חי קטנה עם ארנבות, תרנגולות ושרקנים...

בגיל 5 הוא שיחק עם הילדים של השכנים, הם הדליקו מדורה ושפכו נפט כדי להדליק אותה, על המכנסיים שלו נשפך קצת נפט (בחורף הם היו משתמשים בתנורי נפט) ואז כשהוא ניסה לכבות את המדורה עם הרגל המכנסיים שלו נדלקו ואז הוא רץ בוער הביתה לאמא שלו והיא ישר הכניסה אותו למקלחת, ולאחר מכן אבא שלו שהיה נהג האמבולנס של הקיבוץ הסיע אותו לבית-החולים סורוקה והוא היה שם הרבה זמן ואח"כ הוא היה בערך חודשים בבית, והוא הייה צריך לעשות בכל יום אמבטיה עם מי מלח (זה ממש כאב), בבקרים הוא היה לבד בבית בלי ההורים שלו והסתכל בטלוויזיה הלימודית (ערוץ של דברים שלומדים בתיכון, היה הערוץ היחיד), והוא למד כל מיני דברים כמו מה זה משולש ישר זוית, בזמן הזה מגיל 5 הוא למד לקרוא ואז בגן הוא קרא ספרים ואפילו אנציקלופדיות. בבית החולים נתנו לו משחה מיוחדת וכנראה שהוא גם היה אלרגי אליה.

פעם אבא שלו היה שומר לילה בקיבוץ והם נסעו בשדות שליד הקיבוץ, ראו ארנבות ותנשמות ועוד כל מיני חיות. בזמן הטיול הם מצאו אופניים זרוקים בבוץ, הוציאו אותם וניקו אותם, אבא שלו תיקן אותם ומאז הם היו האופניים של אבא שלי למשך 4 שנים. בקיבוץ הייתה משאית ששמשה גם למשא וגם לנוסעים והיו בה ספסלים לאורך, הנסיעה בה הייתה קופצנית למדי,  בכל חופש גדול כל המשפחה הייתה לוקחת את המשאית ונוסעת לסיני לכמה ימים ואז כשנחתם הסכם השלום וסיני חזרה למצריים, הפסיקו לנסוע לשם.

בכיתה א' הם עברו לכיתות- בחלק אחד של הבניין אחד היו חדרים של שלושה-ארבעה ילדים, בחלק השני היו חדר-אוכל, מטבח ומקלחות ובחלק השני הייתה כתת לימוד. הם היו קמים ב-6:30 בבוקר, מסדרים את המיטות ומתחילים ללמוד ב-7:00, לאחר ארוחת הצהריים היו עבודות של לנקות את הכתה, לעבוד בגנה ובפינת החי,הם היו 16 ילדים בכיתה. מכיתה ד' הם התחילו לצאת לטיולים ומחנות, עם מדריכים שהיו בכתות הגבוהות ובכתה ז' הם יצאו למחנה עצמאי של 3 ימים במקום במרחק של כמה קילומטרים מהקיבוץ, הם עשו הכל לבד- התקינו אוהלים ומתקנים... המדריכים שלהם שהיו בכתה י' באו מדי פעם לבקר ובלילה ההורים והילדים הגדולים באו לבקר אותם, חוץ מזה הם הסתדרו לבד 3 ימים. בכתה ז' היה פעם בשבוע יום פתוח- או שהם היו הולכים לטיול ברגל או שכל ילד היה צריך לתכנן לעצמו סדר יום לפי שעות. מכתה ז' הם היו משתתפים במחנות קיץ משותפים של הרבה קיבוצים, הם היו פוגשים שם ילדים בגילם ממקומות רבים בארץ. בסוף כתה ז' עברו אבא שלי והכתה שלו לחדרי נעורים שבהם היו 2 ילדים בחדר. בכתה ח' הם התחילו לעבוד בקיבוץ, אבא שלי עבד במטע ובעבודת שבת בלול.

בכיתה ט' הם עברו לבי"ס תיכון "מעלה הבשור" אבל המשיכו לישון בחדרי הנעורים. יום אחד אספו אותם בבוקר ואמרו להם שחבר הקיבוץ אמיל גרינצווייג שהיה בהפגנה  של "שלום עכשיו" (הפגנה נגד מלחמת לבנון הראשונה) נרצח, מישהו מתומכי הימין זרק רימון על ההפגנה ואמיל נהרג. אנשים רבים הלכו ללוויה והילדים היו צריכים להחליף אותם בעבודות המשק. כשאבא היה בכתה י' הוא ועוד 3 נערים מכתה י"א  הקימו גן ירק בגודל 4 דונם, הם גידלו שם כרוב, חסה, עגבניות, תירס , בצל, אבטיחים... וניהלו את זה לבד, כמעט בלי עזרה מהמבוגרים.

אחרי התיכון אבא שלי היה בשנת שירות בתנועת הנוער "המחנות העולים" ושם הוא פגש את אמא, הם היו ביחד בקומונה בראשון-לציון, הם גרו ביחד בדירה, בצבא הוא היה לוחם בגולני.

אחרי השחרור הוא ואמא שלי עברו לרביבים והם עבדו בבניית החי-נגב שם. בתחילת שנת 1992 הם עברו לקריית שמונה ושם אמא שלי למדה הוראת מוסיקה ואבא שלי עבד במתנ"ס בתור רכז נוער ובאמצע השנה הם התחתנו.

לאחר שנתיים הם לא היו מרוצים בקרית שמונה והחליטו להצטרף לקיבוץ העירוני "מגוון" שבשדרות. הקיבוץ מנה אז 8 משפחות שגרו בבלוקים של "עמיגור" (דירות קטנות), לכל משפחה הייתה דירה קטנה של 44 מטר מרובע והחדר אוכל היה שתי דירות מחוברות בקומת הקרקע. הסביבה הייתה מאוד מלוכלכת ומוזנחת, היו הצפות ביוב והרבה הפסקות מים, אבל אמרו להם שבקרוב יתחילו לבנות את הבתים החדשים (זה לקח עוד 6 שנים), היה מאוד טוב במגוון בגלל החברות עם האנשים, במגוון עושים קבלת שבת משותפת לכל הקיבוץ וגם את רוב החגים חוגגים ביחד וזה היה להורים שלי מאוד חשוב. באותו זמן הוקמה עמותת "גוונים" ואבא שלי התחיל לעבוד שם (הוא היה העובד הראשון שם), לאחר מכן הוא התחיל לעבוד בתור מורה ומדריך טבע בבתי ספר בשדרות, אחרי כמה שנים הוא הפך גם למורה למחשבים. אבא שלי מאוד נהנה לעבוד בעמותה, להשתתף בדברים שעושים בגוונים כי הוא יודע שאלו דברים חשובים, הוא היה עצוב שהוא לא המשיך להיות מורה כשאני התחלתי ללמוד בביה"ס אבל בדיוק אז הוא התחיל ללמוד יומיים בשבוע ולעבוד בחברת "מגוון אפקט" שהיא חברה ליישומי אינטרנט, הוא אוהב לשחק כדורסל, לקרוא ולשחות.

אמא-סיפור חיים 

אמא שלי- טל בארי- נולדה בקיבוץ יטבתה בשנת 1969, בת בכורה לנורית ורוני, אחריה נולדו עוד 2 בנות. מגיל 6 שבועות היא היתה בלינה משותפת, בתקופה זו נפלו קטיושות על יטבתה, לאמא שלי יש כמה זכרונות מן המקלטים, כשהייתה בפעוטון בכל פעם שהיו קטיושות היו שמים את כל הילדים מתחת למיטות אבל הילדים היו מתחילים לזחול בין המיטות וזה היה מסוכן אז בנו במסגריה סורגים מתחת למיטות כדי שהתינוקות לא יברחו. אמא זוכרת שפעם הייתה אזעקה ומיכל, אחותה הייתה בבית הילדים ואז אמא שלי מאוד נבהלה ופחדה שיקרה לה משהו, היו לילות שהם היו צריכים לישון במקלטים והיו מיטות של 3 קומות מחוברות לקיר ואמא תמיד רצתה לישון במיטה למעלה כי הרגישה מאוד חנוקה במיטות התחתונות. אמא שלי מאוד לא אהבה לישון בלינה המשותפת כי היו לה הרבה חלומות רעים והיא תמיד רצתה לברוח הביתה לאמא ואבא שלה, כשאמא גדלה היא זכרה שהיא ברחה הרבה פעמים ושתמיד ההורים שלה החזירו אותה אבל אחרי הצבא היא סיפרה את זה לאמא שלה ואמא שלה אמרה שהיא לא זוכרת שהיא ברחה אפילו פעם אחת ועד היום אמא שלי לא יודעת אם הבריחות היו אמיתיות או רק בדימיון שלה. בפעוטון אמא שלי לילה אחד הציעה לילדים לפזר את כל הצעצועים על הרצפה, הילדים רצפו את כל הרצפה בצעצועים והיה בלאגן גדול, אז הגיעה שומרת הלילה וכעסה מאוד ואמרה לכולם לסדר, כולם התחילו לסדר ופתאום היא ראתה שאמא שלי שוכבת במיטה ולא עוזרת, כשהיא שאלה אותה למה היא לא עוזרת ענתה אמא שלי: "כי אני לא פיזרתי צעצועים- אני רק היגדתי להם", בלילה לפני המעבר מהגנון לגן גילו הילדים בגנון שהארון של המטפלות פתוח ובתוכו הרבה פטישים. מיד מצאו הילדים דרך מקורית להפרד מהגנון והחלו לשבור את הקיר ונוצר חור גדול, לאמא שלי לא נשאר פטיש והיא עמדה עצובה והסתכלה, בבוקר הגיעה המטפלת ונחרדה למראה הקיר, מאז אותו מקרה הקבוצה של אמא שלי נחשבה לקבוצה הכי מופרעת בקיבוץ. כשאמא שלי הייתה בגן ישנה איתה בחדר ילדה שכל הזמן שאלה אותה: "טל את ישנה? טל את ישנה?"  יום אחד לאמא שלי נמאס והיא אמרה לה: "כשאני ארגיש שאני נרדמת אני אגיד לך", למחרת בבוקר הילדה אמרה שהיא נשארה ערה כל הלילה וחכתה שאמא שלי תגיד לה שהיא נרדמת. כשאמא שלי הייתה בת 4 חגגו לה יומולדת בגן- בתאריך הלידה שלה(69\10\8), לאחר מכן הסתבר שזה היה היום הקשה ביותר במלחמת יום כיפור. 

בביה"ס היסודי שלי היתה אמא שלי טובה באתלטיקה קלה והיתה משתתפת בימי ספורט עם בתי ספר באילת. כשאמא שלי הייתה בכתה ג' לא נשארו כתות לימוד ולכן הכתה שלה למדה במקלט. הייתה להם מורה חדשה מאילת שלא הצליחה להשתלט על הכתה והייתה רודפת אחרי הבנים שהפריעו ומרביצה להם עם מקל, הכתה הייתה בצורת ח' והיו "מרדפים" מסביב לכתה. בכל פעם שמקל היה נשבר היא היתה מבקשת מהבנים להשיג מקל חדש. פעם אחת היא הוציאה תלמידה אחת מהכיתה, והתלמידה נעלה את הדלת של המקלט ואת פתחי החרום מבחוץ.

רק לאחר כמה חודשים הילדים ספרו על המורה והעיפו אותה. הכתה של אמא שלי עברה שנה לפני כולם ללינה משפחתית כי לא השתלטו עליהם בכוללת.

מכיתה ח' הילדים עבדו יום בשבוע ואמא שלי עבדה שנה בגן, ולא אהבה את זה כי נתנו לה בעיקר לנקות ולא לעבוד עם הילדים, בכיתה ט' עבדה אמא שלי במנגו ומכיתה' עד יב' היא עבדה 3 שנים בתמרים ונהנתה מאוד, בתיכון אמא שלי היתה במגמה הומנית ואהבה בעיקר את לימודי הפילוסופיה. מכתה ז' עד יב' נגנה אמא שלי בקלרינט. בתיכון לימד מוזיקה יאיר דלאל מסמר (שהתפרסם בשנים האחרונות), הוא היה מורה מעולה וכיוון שהיו בכתה של אמא שלי הרבה תלמידים שנגנו ושרו הוא עשה אתם הרכבים מוזיקליים והשמיע להם שירים של להקות כמו ה"ביטלס". אמא שלי אומרת שהרבה בזכותו היא למדה לאהוב את המוזיקה שמאוחר יותר הפכה למקצוע שלה.

אחרי שאמא שלי סיימה את בית הספר היא הלכה לשנת שירות בתנועת הנוער ה"מחנות העולים" בראשון לציון. אחרי כמה חודשים הגיע לקומונה גם אבא שלי. היא מאוד נהנתה בשנת השירות, אחר כך היא התגייסה לצבא ושרתה בגדנ"ע במסגרת גרעין מיוחד שהוקם על ידי ה"קיבוץ העירוני" "ראשית" בירושלים. הגרעין היה מורכב מבנות חילוניות ודתיות, ונוצר קשר נהדר בין כולם. כך גם התוודעה אמא שלי לרעיון של "קיבוץ עירוני", אבא שלי היה בגרעין בנים של אותו קיבוץ ונוצר קשר בין גרעין הבנים וגרעין הבנות.

מאוחר יותר רצו הבנים והבנות להקים קיבוץ עירוני חדש בקרית שמונה.

לאחר שאמא שלי השתחררה מהצבא היא גרה ועבדה שנה ביטבתה ונעשתה חברה של אבא שלי שהיה עדיין בצבא. רוב השנה הזאת אבא שלי היה בגדוד של גולני בלבנון והוא היה צריך לנסוע מלבנון עד יטבתה לפגוש את אמא שלי.

כשאבא שלי השתחרר עברו אמא ואבא שלי לגור בקבוץ של אבא שלי – רביבים והם עבדו שם יחד בהקמת פינת חי.("חי נגב" של היום.). לאחר כמה חודשים הם החליטו לעבור לקרית שמונה בכוונה להקים עם הגרעין שלהם קבוץ עירוני. אמא שלי עבדה בגן ילדים בקבוץ "מעין ברוך" ובנקיון בתים. לאחר חצי שנה היא התחילה ללמוד בסמינר אורנים – הוראת מוסיקה ונסעה כל יום שעה וחצי לכל כיוון. במהלך שנה (1992)זו התחתנו אמא ואבא שלי על הדשא בקיבוץ רביבים. כשהגיעו ההורים שלי לקרית שמונה הם גרו כמה חודשים בבית של חברים שלהם ואח"כ שכרו דירה דרך מתווך. לאחר החתונה הם נסעו לירח דבש בגליל וכשחזרו גילו שאין להם חשמל בבית ואז הסתבר שבעל הבית שהשכיר את הדירה לא שילם את החשבונות וברח חזרה לרוסיה. לאחר כמה חודשים כשחזרו ההורים שלי לבית הם מצאו על הדלת פתק מחברת "עמיגור" הטוענת שהם פלשו בצורה לא חוקית לדירה ושעליהם לפנות אותה מיד. הורי ההמומים התקשרו לחברת "עמיגור" והתברר להם שבעל הבית והמתווך רימו אותם והשכירו להם דירה של "עמיגור".. בסופו של דבר זה היה לטובה כי התברר שההורים שלי זכאים בתור זוג צעיר לקבל דירה בשכר נמוך יותר מ"עמיגור" ומצאנו דירה יותר טובה וממוקמת טוב יותר מהדירה הקודמת.

פרט למשפחה אחת לא הגיע הגרעין בסופו של דבר לקרית שמונה וכל אחד פנה לדרכו ולאחר שנתיים וחצי בקרית שמונה החליטו הורי לעבור לקיבוץ העירוני "מגוון" בשדרות. וכך בשנת  1994 עברו הורי למגוון וחיו שם ברציפות עד שנה שעברה בה עברנו לשנת רגיעה ביטבתה.

כשעברו הורי לשדרות, אמא שלי השלימה את לימודיה בבאר שבע ואז היא ילדה אותי והיתה איתי בבית שמונה חודשים.ומאז עבדה בתור מורה למוסיקה בתחילה בביה"ס ולאחר מכן בגיל הרך (מגיל שנה עד גיל שש) בשדרות ובקיבוצים בסביבתה.