נעמיקה ציון, נכדתו של מנהיג מפ"ם יעקב חזן, מעידה על עצמה בגאווה שהיא אשה שונה וייחודית. לפני 21 שנים מאסה באליטיזם של קיבוץ רשפים ועזבה אותו לטובת גרעין עירוני בשדרות. הסבא חשש שהחבורה תיטמע בעיר, אבל היום יש להם חברת היי-טק, עם מנהלים שמרוויחים פחות מהשכירים. עכשיו מצטרפת אליהם גם בתו בת ה-86

יאיר שלג

 

צילום: לאה גולדה הולטרמן

רחוב השקד בשדרות נראה במבט ראשון כרחוב אופייני בפרבר בורגני: וילות מטופחות, כלי רכב חדישים, שדרה יפה של עצים. אבל הרחוב  הזה הוא בעצם קיבוץ, קיבוץ עירוני ושמו "מגוון": עשר מתוך 15 המשפחות שמתגוררות בו חולקות ביניהן את רכושן ומכניסות את המשכורת לקופה המשותפת, שמתוכה הן מקבלות את צרכיהן. גם שאר המשפחות שברחוב חיות בזיקה כזאת או אחרת לקיבוץ: קצתן רק שותפות למוסדות הציבור - חדר האוכל, גן הילדים; אחרות גם מקבלות את אספקת המצרכים השוטפת שלהן דרך הקנייה המרוכזת של הקיבוץ. הקיבוץ הקטן הזה הוא חבר מלא בתנועה הקיבוצית המאוחדת, וכשזאת עוד היתה מפוצלת הוא השתייך לקיבוץ הארצי (השומר הצעיר).

כבר 21 שנים חי הקיבוץ הזה בתוך שדרות. ב-13 מהן התגוררו החברים בדירות קטנות בבלוקים, ולפני שמונה שנים, זמן קצר לפני שהתחיל ירי הקסאמים, הם עברו לרחוב הקבע שלהם בבנייה מרוכזת שמימנו בעצמם, כולל משכנתאות. הרחוב הוא "חצר הקיבוץ".

 

נעמי (נעמיקה) ציון היא אחת המייסדות. 21 שנים היא כאן, דמות מסתורית במקצת: מסתירה בקנאות את גילה המדויק, טוענת ש"בשביל חברי הקיבוץ אני תמיד בת 26", ורק הצלבה של פרטים ביוגרפיים מגלה שהיא בערך בת 46. היא חיה לבדה, מעולם לא התחתנה ואין לה ילדים. כמי שגדלה בבית בעל יחס עמוק לאמנות, ציורים שנבחרו בקפידה מכסים כמעט כל סנטימטר מקיר הסלון שלה; בפינת ההסבה ניצבים גם כמה פסלים, כולל אחד שיצר חבר הקיבוץ, ניתאי שרייבר. היא אומרת בגאווה לא מוסתרת ש"אני אשה שונה וייחודית בהרבה מובנים".

גם סיפור חייה ייחודי: היא גדלה בקיבוץ קלאסי של השומר הצעיר, רשפים שבעמק בית שאן. אבל כשבאה להודיע להוריה, נסים ורות ציון, שהיא עוזבת את הקיבוץ לטובת קיבוץ עירוני בשדרות, לא נתקלה בהסתייגות אלא רק בעידוד. לעומת זאת, עם סבה היתה לה בעיה קשה - הסב היה יעקב חזן, אחד משני המנהיגים המיתולוגיים של התנועה. סבא חזן, היא אומרת, בהחלט התנגד, לא כל כך מפני שלא העריך את הרעיון, אלא יותר משום שחשש שאינו ריאלי.

"הוא פחד שהחברה הישראלית לא בשלה לקלוט תאים שיתופיים בתוך מרחב עירוני, ובסופו של דבר ניטמע ונאבד את הזהות שלנו", היא אומרת. "אני מניחה שזה היה צירוף של גישה שמרנית ושל חרדה למפעל חייו הקיבוצי. אבל הרגשתי מצדו גם הרבה הערכה. בסופו של דבר הוא אמר לי: אין לי מונופול על ערכי שותפות וסוציאליזם, ונתן לי את ברכת הדרך. אני מצטערת שהוא לא חי כדי לראות את הצלחת המפעל הזה".

ועכשיו, אחרי 21 שנה, גם אמה רות, בתו של חזן, הודיעה שתצטרף למגוון. בעוד כמה חודשים, כשתוכשר דירת המגורים של האם, היא תעזוב את רשפים ותתחיל בגיל 86 חיים חדשים בשדרות. "אני בת יחידה, וגרה רחוק מאוד ממנה", מסבירה נעמיקה ציון. "זה בכלל מאוד קשה להזדקן בקיבוץ כשאין לך שום משפחה, בוודאי כשמדובר בקיבוץ שכל המערכות שלו הופרטו וגם אין תחבורה ציבורית מסודרת משם לפה. כך שקודם כל מדובר בהחלטה פרטית ואנושית. מעבר לכך, היא הרי ממילא באה לפה הרבה ומאוד קרובה לרוח המקום. היא אוהבת את האווירה בקהילה, ובמשך 14 שנה היתה מעבירה לנו הרצאות פעם בחודש בימי שישי - על קולנוע, תיאטרון, אמנות, כל הנושאים שהיא עוסקת בהם. פה היא תוכל לחוות חיים תוססים בתחומים האלה - בסינמטק, במכללת ספיר".

ציון מוצאת סמליות מיוחדת גם בשמות שלה ושל אמה: "אמא קראה לי נעמי כי היא מאוד אוהבת את מגילת רות ואת סיפור רות המואבייה שהולכת אחרי אהבתה לחמותה נעמי, והנה, גם בסיפור שלנו רות הולכת אחר נעמי, אלא שהפעם נעמי היא הבת הצעירה".

 

העוצמה של המלים

הייחוס של ציון מעניין לא רק בגלל סבא חזן. הסב מצד האב, הרב דניאל ציון, היה הרב הראשי של בולגריה, "איש מרתק שלקשרים הטובים שלו עם בית המלוכה היה חלק חשוב בעובדה שיהודי בולגריה ניצלו מהשמדה בשואה", היא אומרת. עם קום המדינה הוא עלה עם משפחתו לארץ והתיישב ביפו. הבן הצעיר נסים, אביה, התפקר עוד בבולגריה והפך לקומוניסט, ולימים הגיע לקיבוץ רשפים. הוא היה רועה צאן ומנהל מפעלים שונים של הקיבוץ, וב-76' התמנה לנהל את מועדון צוותא בתל אביב, תפקיד שאותו מילא עד מותו מסרטן ב-94'.

"כבת יחידה נסעתי הרבה עם אבא לתל אביב, לעבודה", היא מספרת. "מאוד הוקסמתי מעולם האמנות. מאוחר יותר גם ראיתי את המורכבות של העולם הזה - את היצרים, את המכאובים שמאפיינים כל כך הרבה אמנים. אבא שלי היה פסיכולוג גם של האמנים וגם של חברי הקיבוץ. כשמישהו רצה להתייעץ איתו, הוא היה עוזב הכל, סוגר את הדלת ומפנה את הזמן. הוא היה איש מאוד חם שהיה אומר לי כל כמה שעות 'אני אוהב אותך'. זה נכס גדול לחיים.

"בדיעבד, אני יודעת שקיבלתי המון גם מהרקע של המשפחה הספרדית של סבא ציון וגם מהרקע האידיאולוגי של סבא וסבתא חזן. אבל כמובן שההשפעה של הצד החזני היתה גדולה יותר. בערך פעם בחודש, בשבת, היינו נוסעים אליהם, וזאת היתה תחושה של מעבר מחול לקודש. סבתא ברטה, שבאה מוינה וגם בקיבוץ היה לה חוש אסתטי מאוד מפותח, היתה עורכת על השולחן את הכלים המהודרים שלה. את הבישולים, לעומת זאת, רק סבא עשה. ותמיד היו שם שיחות ברומו של עולם, וכולם חייבים להשתתף, כי היה סבב מסביב לשולחן. תמיד הרגשתי את המתח כשהסבב התקרב אלי, כי לא היו הנחות לנכדים. כולם צריכים להביע עמדה, ולא על כל דבר היתה לי עמדה. אבל את העוצמה של המלים ושל האמונה הרגשתי חזק".

 

ואיך היו היחסים בין שני הסבים, הרב ומנהיג מפ"ם?

"אני לא חושבת שהיה ביניהם קשר ממשי. אולי נפגשו כמה פעמים, אבל לא מעבר לזה. בסך הכל, אלה היו עולמות מאוד שונים".

היא זוכרת ילדות מאושרת מאוד. "אני לא מאלה שסבלו כילדים בקיבוץ", היא אומרת. "אני בהחלט יכולה להבין את הכאב של כל מיני אנשים שגדלו בקיבוצים, אבל לי לא היתה בעיה לגדול בחברת הילדים וגם לא בבית ילדים. דבר אחד כן הפריע לי מאוד: הגדר שהיתה בינינו לבין העולם. בעיני, זו לא היתה רק גדר פיזית אלא גם גדר מנטאלית ורגשית, שמפרידה בינינו לבין העיירה השכנה בית שאן. הרגשתי שמשהו מאוד משובש בעובדה שאין בינינו מפגש, שזה לא מסתדר עם שוויון ערך האדם שכל הזמן דיברו עליו.

"יש סיפור מכונן שאני תמיד מספרת בקשר לזה: בכיתה ד' יצרתי קשר עם כמה בנות מבית שאן והזמנתי אותן לבקר בקיבוץ. הן באו באיזו שבת לבקר אותי, והיו שם בנים שצעקו עליהן: תסתלקו מכאן, בית-שאניות שחורות. כמובן שהן הסתלקו ואני נשארתי עם פצע מאוד עמוק בלב. הדיסוננס הזה בלט גם במערכת החינוך שלנו. מצד אחד, זו היתה חברת נעורים נפלאה, עשירה בהתנסויות, מורים שעוד היו אנשי רנסנס בהשכלתם, ומצד שני חברה מאוד סגורה והומוגנית. אנחנו עשינו בתיכון המון משחקי סימולציה על המציאות, אבל לא פגשנו את המציאות עצמה. היא נשארה מחוץ לגדר".

 

האדם לפני הקולקטיב

אחרי שירות צבאי כמורה-חיילת היתה נעמיקה ציון חברה בהנהגה הארצית של השומר הצעיר ובערך בגיל 25 הגתה את הרעיון להקים קיבוץ עירוני. מצד אחד, כדי לשמור על המסגרת השיתופית; מצד שני, לחיות בתוך החברה, בלי גדרות. התגבש גרעין של קיבוצניקים שהתווכחו ביניהם היכן למקם את הקיבוץ החדש, היו שהציעו את ירושלים, אחרים העדיפו את חולון.

ציון התעקשה על שדרות. "בתקופה שעבדתי בהנהגת השומר הצעיר", היא מספרת, "פגשתי כמה מבני קבוצת ההנהגה החדשה בשדרות של אותם ימים - עמיר פרץ, סמי בן-יעיש, אהרל'ה כהן, זוהר אביטן - ומאוד הוקסמתי מהחזון שלהם. זו קבוצה שגדלה בשדרות והרגישה שאם היא רוצה להישאר בעיר, היא צריכה לתפוס את ההנהגה. הם העמידו את עמיר פרץ בראש, וזכו. זו קבוצה ששינתה את כל השיח בעיר, משיח של קיפוח לשיח של לקיחת אחריות. הרגשתי שאנחנו שותפים בחזון ובשפה, וזאת אכן היתה תקופת הפריחה הכי יפה של שדרות" (היום, אגב, ציון פעילה למען בחירתה של אחלמה פרץ, אשתו של עמיר, לראשות העיר).

וכך, בקיץ 87', הגיעו ששת המייסדים לשדרות. "התקבלנו בפתיחות אדירה", היא נזכרת. "בניגוד ליחס בתנועה הקיבוצית, שראתה אותנו כסוג של משובת נעורים ודיברו עלינו בתור 'הקיבוץ האירוני'. בשדרות, עמיר היה אז ראש העיר והוא הגדיר אותנו כ'ישיבת ההסדר של תנועת העבודה'. מצד שני, הוא לא ויתר על חידוד הקונפליקט. כשהגענו, הוא תיאר אותו בצורה מאוד חדה. הוא אמר לנו: בהתחלה, בחברת הנוער, אתם הייתם המדריכים ואנחנו החניכים. בצבא אתם הייתם המפקדים ואנחנו החיילים הפשוטים, וכשהשתחררנו, אתם הייתם הבוסים במפעלים האזוריים ואנחנו הפועלים השחורים'. הקיבוץ העירוני צמח בדיוק בגלל הרצון לשבור את דפוס היחסים הפטרוני הזה, ולהחליף אותו ביחסים שוויוניים".

 

ולא נשארו בכל זאת גם חשדנות ועוינות?

"אין לי ספק שבשנים הראשונות אצל חלק מהאנשים נשארה חשדנות, והיו גם מי שעשו ממנה הון פוליטי. גם מצדנו היתה זהירות, אפילו זהירות יתר, כמו ללכת על ביצים. אבל תסתכל על השכונה מסביב ותראה שכל הפירמידה התהפכה: יש פה בתים של 300-400 מטר, שתי מכוניות, ארבעה ממירים. אנשים חיים ברווחה כלכלית שאנחנו יכולים רק לחלום עליה. אמא שלי, למשל, מחשבת כל שקל לפני שהיא מחליטה לבוא הנה לביקור".

אז איך מתנהלים החיים בקיבוץ מגוון? החברים עובדים בכל תחום שירצו, אבל מכניסים את המשכורת לקופה המשותפת. יש מזכירות שמחליטה על הקצאות הכספים לצרכים מיוחדים. יש אסיפות חברים, אבל ציון מעידה ש"מעולם לא קיימנו הצבעות; כי בהצבעה רוב מכניע את המיעוט, ורצינו שההחלטות יתקבלו על בסיס הבנת הרוח הכללית שנושבת בין החברים" - המזכירות אחראית לפירוש הרוח הזאת הלכה למעשה. "על חינוך הילדים כל משפחה מחליטה לעצמה, וגם אין לנו בכלל תקנון פה. כל אחד חי לפי הבנתו, כשהכללים הפורמליים היחידים הם הכללים המשפטיים לגבי השותפות הכלכלית".

במשך שנים הם נהגו לייחד את ימי שישי למפגשי לימוד, "אבל עומס החיים - גם המאמץ הכלכלי שבבניית הרחוב הזה, וגם התפתחות המשפחות - גרם להפסקת המנהג". כיום, האירוע המשותף הקבוע הן סעודות ליל שבת, שבהן נוהגים כולם (בלי כפייה) להתאסף יחד, לברך על האוכל (ברכות חילוניות) ולדבר על ענייני השבוע. מלבד זאת, יש אירועים קהילתיים לאורך השנה, כמו קייטנה בקיץ, מסע פסח וכו'.

בסך הכל, מגוון נאמן לעקרונות השיתוף המקוריים של התנועה הקיבוצית והוא אף משתייך לזרם השיתופי שבתוכה - הזרם שמאגד את הקיבוצים שלא הופרטו. אבל ציון מדגישה, שבניגוד לקיבוץ הכפרי - כך היא מקפידה לקרוא לקיבוצים העוסקים בחקלאות - הקיבוץ שלנו שם את האדם הפרטי לפני הקולקטיב. כולנו עזבנו קיבוצים שבהם האדם הפרטי הקריב את חלומותיו למען הקולקטיב ובעצם היה סוג של משרת הקולקטיב. אנחנו שמנו את הפרט במרכז ואמרנו: אם אתה בכלל רוצה לחיות בקהילה, זה כדי שהיא תאפשר לך לממש חלומות וצרכים".

דוגמאות: "יש לנו חבר עורך דין שעבד באשקלון בסקטור הפרטי ומאוד הצליח. אבל אחרי שנה הוא הרגיש שזה לא מתאים לו ועבר לפרקליטות המדינה. אני לא צריכה לספר לך את ההבדל הכלכלי בין המשכורות, אבל היה ברור לקיבוץ שאנחנו הולכים איתו, כי מה שהכי חשוב זה שבני אדם יעשו את מה שמתאים לנטיות לבם. או חברה אחרת, עובדת סוציאלית במקצועה, שהחליטה שמיצתה את עצמה ורצתה לעשות הסבה מקצועית. זה היה בדיוק בשיא הבנייה, כשלא ידענו מאיפה אנחנו משלמים לקבלן את השלב הבא. והקיבוץ הלך איתה, למרות שהיא נכנסה לשנה של הפסקת עבודה בגלל הצורך בהסבה מקצועית".

 

למרות הבדלי ההשקפה

אחד הנכסים העיקריים של הקיבוץ, שמאפשר לו לממן את החופש המקצועי של החברים, הוא חברת ההיי-טק שלו. אבל אפילו שם, לדברי ציון, פועלים עקרונות שונים מהמקובל בעולם ההיי-טק: "המנהלים בחברה מרוויחים בדיוק כמו השכירים, ובתקופות קשות של תזרים מזומנים היו זמנים שהשכירים קיבלו משכורות יותר גבוהות מהמנהלים. בחברה הזאת, בארבע אחר הצהריים העבודה נפסקת, כדי לאפשר לאנשים להיות כמה שעות עם המשפחה. אז נכון שאם יש תקופת לחץ ממשיכים אחר כך לעבוד מהבית גם בשעות הלילה, אבל לפחות שעות הערב מוקדשות למשפחה".

אריק ילין, אחד משני מנהלי החברה מטעם הקיבוץ, אומר ש"רוב השכירים משתכרים יותר מאיתנו, מהטעם הפשוט שאנחנו צריכים להתחרות מול המשכורות שהם יכולים לקבל במקום אחר. לכן, העיקרון שלא להגזים בפערי השכר משרת במקרה הזה גם אותנו, המנהלים". אדי שיוביץ, תושב באר שבע ועובד שכיר בחברה, מאשר: "אין לנו בחברה חלוקה למנהלים בכירים שמקבלים משכורות עתק לעומת עובדים זוטרים. אנחנו אוכלים את ארוחות הצהריים שלנו בחדר האוכל של הקיבוץ. עד לפני ארבעה חודשים גם היינו שותפים בתורנות של הכנת הארוחות, אבל העומס גדל ואז הוחלט לשכור טבחית".

הכלי המרכזי שבאמצעותו ביקש הקיבוץ להשתלב בחיים בעיר ולהשפיע עליהם הוא עמותת גוונים, שהוקמה ב-94' ויצרה עד היום מגוון של פעולות רווחה וחינוך (שירותים לאוכלוסיות מוגבלות, נוער בסיכון וכד'). היום מעסיקה העמותה כ-250 עובדים, וברור שרובם המכריע אינם אנשי הקיבוץ. כוחה של העמותה בעיר קטנה כשדרות גדול כל כך, עד שיש האומרים שיחד עם הגרעין הדתי-לאומי, שגם הוא מפעיל כאן מגוון של פעולות רווחה, שתי העמותות מנהלות למעשה את העיר. עם זאת, חשוב לציין שגוונים הופרדה לחלוטין מהקיבוץ ובשנים האחרונות מנוהלת באופן עצמאי, גם אם המנכ"ל, ניתאי שרייבר, הוא עדיין איש הקיבוץ.

 

אילו יחסים יש לכם עם הגרעין הדתי? הם הרי לא רק דתיים אלא גם ימניים מאוד, ואתם חילונים ושמאלנים.

"היחסים טובים מאוד. בינינו לבינם יש המון פערים שאין לי יכולת, וגם לא עניין, לגשר עליהם. ויחד עם זה נבנה שיתוף פעולה פורה לטובת העיר. יש בינינו יכולת להגדיר את גבולות הדיאלוג ואת המקום שבו יכולים להיפגש ולעשות דברים ביחד. באופן אישי, אני מרגישה כאן ויתור על האשליה לרצות לדבר באותה שפה עם כל התושבים פה. ויתרתי על החלום הרומנטי של כור ההיתוך, לטובת ההכרה שאנחנו חיים בחברה שיש לה המון שפות, ובכל זאת אנשים יכולים לעשות בתוכה גם דברים משותפים".

כך נראים הדברים גם בעיניה של מנכ"לית הגרעין הדתי, שלומית אקשטיין: "מגוון זו קבוצה מדהימה שבאה לעשות עשייה ציונית חשובה במקום כמו שדרות. זו קבוצה מאוד איכותית; כל אחד שם משכמו ומעלה ממש. למרות הבדלי ההשקפה, אנחנו משתפים פעולה בהמון תחומים. ההבדלים אף פעם לא יצרו מכשול לעבודה המשותפת, אפילו לא ברמה של משהו שצריך להתגבר עליו".

אשר לטענות נגד שתי העמותות, כאילו הן משתלטות על ענייני העיר, היא אומרת: "אני חושבת שזה מכוון יותר כלפיהם מאשר כלפינו, מכיוון של'גוונים' באמת זורמים כספים ומשכורות של העירייה, אבל זו לא ביקורת מוצדקת. לרוב אלו טענות מצד אנשים שלא התקבלו לעבודה באחת העמותות ואז הם נזכרים להעלות טענות על 'השתלטות' על העיר".

 

במבחן הקסאמים

כיתר תושבי העיר, גם חברי מגוון חיו בשבע השנים האחרונות בצל הקסאמים. "בשנים הראשונות היתה לנו תחושת חוזק, שנבעה מהחוסן שלנו כקהילה", אומרת ציון. "כשהעירייה החליטה לסגור בית ספר או קייטנות בקיץ, אנחנו החלטנו לארגן קייטנות, כי דווקא במצבים כאלה צריך. בכל פעם שהיו רגעי הסלמה אנשים התכנסו יחד, אפילו באופן ספונטני, כדי לדבר על זה ולהתחזק ביחד".

אבל כל זה לא הספיק. "בשנה האחרונה, עם שכלול הטווח וריבוי הטילים - מצאנו את עצמנו במשבר", היא אומרת. "זה התחיל בליל אחד במאי 2007, שהיו בו 30 טילים. כל אחד פה אסף את עצמו ואת הילדים ופשוט נסע החוצה, והיתה תחושה שהקהילה מתפוררת. נסענו לקיבוץ חצרים לשבוע, ולזכותם ייאמר שהם פינו לנו את בתי הילדים ואירחו אותנו מאוד יפה. היה ברור שאנחנו צריכים לחבר את עצמנו מחדש והתחלנו טיפול קבוצתי, מלבד הטיפולים האישיים שרבים מהחברים פה עוברים. בין ינואר לאפריל השנה שוב היתה תקופה קשה, כולל טיל שנפל פה ברחוב ב-6 בפברואר".

 

יש מחשבות עזיבה?

"לי אף פעם לא, אבל להרבה אנשים היו. אני מרגישה שבניתי את הבית הזה בדם, יזע ודמעות, שאני כבר לא יכולה להמציא את עצמי מחדש במקום אחר. היה איזה יום אחד של תחושת התפרקות והיו דיבורים שאולי נעבור כולנו יחד לאיזה מקום אחר. אבל בסופו של דבר רק משפחה אחת עזבה, אחרי שהרגישו שהם כבר לא יכולים יותר. זה היה קשה מאוד, כי זו משפחה מאוד ותיקה, ממש בשר מבשרנו, אבל אין לנו טענות: מדובר במשפחה עם ארבעה ילדים שעברו טראומה קשה. לפני כמה חודשים עוד משפחה עברה לגור בברור חיל, אם כי הם ממשיכים את החברות בקיבוץ. ככלל, אנשים אומרים שהקו האדום מבחינתם זה אם מישהו מבני המשפחה יפסיק לתפקד. זה יהיה סימן שצריכים לזוז".

העובדה שירי הקסאמים רק התגבר לאחר ההתנתקות עוררה גם חשבון נפש פוליטי בין חברי הקיבוץ?

"יכול להיות שאצל חלק מהאנשים, במיוחד בשנה האחרונה, אולי נוצרה תחושה שפתרון צבאי הוא הכרחי, דווקא בגלל שמי ששולט בעזה הוא חמאס. אצלי עדיין חזקה האמונה שפתרון כוחני רק יגביר את מעגל האלימות. הרי כבר ניסינו את זה במשך שבע שנים. לכן אני אישית מאמינה רק בהידברות, בהסכמים סמויים וגלויים, ולדעתי, לשני הצדדים יש אחריות שווה למצב שנוצר. לשני הצדדים יש מנהיגות צרת אופקים, שהחמיצה לאורך השנים אינסוף הזדמנויות להסדר".

בעניין זה אין הסכמה בין חברי מגוון לחברי הגרעין הדתי. "בכל ההפגנות מול משרד ראש הממשלה תמיד מצאנו את עצמנו לבד, רק הדתיים", אומרת שלומית אקשטיין. "היה קשה לי להבין למה, הרי הקסאמים נופלים עלינו בדיוק כמו עליהם. אני מניחה שהם חששו שזה ייתפס כהפגנה פוליטית נגד הממשלה, ולכן לא רצו להשתתף".

ציון לא רק נותרה נאמנה לעמדותיה השמאליות, אלא היא אף שותפה ליוזמת "קול אחר", שנוסדה בינואר השנה ונועדה להשמיע קול יוני שוחר שלום משדרות וישובי עוטף עזה. בכינוסי הקבוצה משתדלים לא רק לדבר בינם לבין עצמם אלא גם להעלות על קו הטלפון פלסטינים מעזה המחזיקים בדעות קרובות, כדי לחזק אותם ולהתעודד מכך שהנה, יש פרטנרים לשלום.

לפני שלושה שבועות קיימה הקבוצה אירוע פומבי ראשון - מסע אופניים במסר של שלום, שהסתיים בעצרת על גבעה ליד קיבוץ כפר עזה, במטרה לשוחח בצעקות עם פלסטינים מהקבוצה המקבילה. אבל הקרבות בין אנשי פתח לחמאס, שהתפרצו באותם ימים, מנעו את המפגש הישיר והקבוצה שוב הסתפקה בשיחת טלפון, שהושמעה ברמקול לבאי העצרת.

על חייה הפרטיים ציון לא ששה לדבר. כל מה שהיא מוכנה לומר הוא, שבמשך השנים היו לה כמה בני זוג במרכז הארץ, אלא שאיש מהם לא היה מוכן לעבור לשדרות, והיא, מצדה, לא היתה מוכנה לוותר על הקיבוץ. כך היא חיה בקיבוץ לבדה, עם גיחות למרכז. "הקיבוץ מקבל אותי כמו שאני", היא אומרת. "אני אשה שונה בהרבה מובנים, ואחת הגדולות של הקיבוץ הזה היא שאנשים יכולים להכיל את השונות ולקבל אותה, וגם לכבד את החיים הפרטיים שלי".

את המשכורת שהיא מכניסה לקופת הקיבוץ מקבלת ציון מהמרכז לצדק חברתי של מכון ון-ליר בירושלים, שאותו היא מנהלת בשמונה השנים האחרונות. המנהלים האקדמיים הם פרופ' יצחק גל-נור וד"ר עמיר פז-פוקס, כשלצדם צוות של 15 חוקרים, ופרויקט הדגל של המרכז הוא מחקר גדול לבחינת מדיניות ההפרטה.

המרכז קרוי על שם סבה, יעקב חזן. "אנשי הקיבוץ הארצי חיפשו דרך להנציח את חזן באמצעות עיסוק ברעיונות, ולא דרך מבנה נוסף", היא אומרת. "יעלה גרנות, מנהלת הסמינר הרעיוני שלנו בגבעת חביבה, הציעה לעשות שותפות עם ון-ליר במרכז שייצור מחקרים, כנסים ושיח ציבורי לקידום רעיון הצדק החברתי. בסופו של דבר יעלה החליטה לעבוד עם ילדים בקרית שמונה, ופנו אלי שאני אנהל את זה".