אור אדם

כבר שנה. בלוח השנה התלוי אצלנו בשירותים, רשמה שיר כבר מזמן - 6 בפברואר - שנה לקסאם. כל כך הרבה פעמים חזרו אלי מאורעות הערב ההוא. שחזרתי וסיפרתי וחזרתי לעצמי ולאחרים. השיחה עם גלית מתחנת אגד ב"ש, שנקטעה במילים: "אופס. יש צבע אדום. אני לא יודעת איפה בר". ואיך פתאום אחרי חמש דקות בערך הגיעה השיחה השניה שהפכה את המציאות על פיה. ועדיין בית הוא בית.

המשפט המפוצץ שלימדתי את תום להגיד שזיכה אותה בכרטיס לחו"ל:       
 The hole in the wall was fixed, but the hole in my soul will stay forever… נותר למעשה חלול.

את תום שלי מעסיקים עכשיו דברים אחרים, חשובים יותר, כאילו הקסאם שהרעיד את החדר שלה והפך את הכסא עליו ישבה חמש שניות קודם, השאיר אחרי שנה בקושי שריטה. שריטה שנמצאת שם ותהיה שם תמיד, אבל איננה מדממת. תחושה שלי לפחות, שלא רק החלל בקיר תוקן. החוויה הפכה למשהו מעצב ובונה תודעה. לעוצמה.

אז מה נשאר שנה אחרי? המזמרה על אדן החלון שבורה באחת מידיה, כמו מזכירה בגאווה לכל מי שמשתמש בה מה היא עברה. ואני, שעברתי את האירוע בתחנה בבאר שבע בכיסוס ציפורניים, קצת מקנא בה. טלפון סהרורי מכתב עיתון בהאג, או ממפיקה בגל"צ. שלושה שיחי הורד שהתחדשו ופרחו, ואפילו הכנימות שבו אליהם. שרשרת פרחי אמנון ותמר ששתלה שם אבירמה עוטפים אותם עכשיו סביב סביב. אחרי הגיזום העמוק של החורף, אפשר להבחין בין הענפים הגזומים ולראות בשיח הוורד המזרחי שרידי חריכה מאותו ערב מוזר. הפצע נחבש ותוקן, אבל הקיר הוורוד עדיין מחכה לצבע, וריבוע וורוד בשוליו עושה בו סימנים. בפינה התחתונה בה פגע הקסאם, בנקודת החיבור בין לוחות העץ והמדרכת, הוצבו האריחים מחדש, צריך לדמיין איך זה נראה פעם. שיר עוד מתעקשת שצריך להוציא אותם ולשתול שם רקפת כמצוות השיר. ובעבודה עוד שואלים אותי כל פעם מה נשמע בשדרות, ואיך הבנות מחזיקות מעמד. בכסא הפסנתר עדיין חסרה פיסה של ציפוי. הספה החדשה באדיבות מס-רכוש כבר קרועה מחדש. ובעיקר, התחושה ששבנו מהר לבית שלנו, למציאות שהוא מסמל עבורנו.

ובינתיים, עברנו עוד תקופה של קסאמים, ותהדייה, ומלחמה, והפסקת אש נוספת, ו"קול-אחר" ושוב בחירות בפתח. ואצלי מהדהדות המילים של בר כשחזרנו אחרי שבוע אצל סבתא בצפון ושבוע בשדה בוקר - "כמה טוב לחזור לטווח הקסאם".

שנה לקסאם. כל כך הרבה פעמים חזרו אלי מאורעות הערב ההוא. שחזרתי וסיפרתי וחזרתי לעצמי ולאחרים. אבל בשעה 1100 בלילה, אחרי שאנשי מס-רכוש והתקשורת והמתעניינים הלכו להם, עמדנו גלית שלי ואני מול החור, התחבקנו, וגלית הנבונה שלי אמרה שבאמת יצאנו בכלום, והציעה שנחליט לא נריב עם מס-רכוש ובעצם עם העולם כולו, ושלא נכעס, ושנמשיך הלאה, עם כל הטוב שיש לנו כאן, וזה המון.