השקד 15 ת.ד.346 שדרות 87013 פקס: 08-6624430
רות שלנו
הוקרא בהלוויה לזכר רות. אור אדם

רות שלנו

יהודה עמיחי כתב לזכר אביו: "...כקוסם המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים, הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה..."

כך גם את רות. שמונה שנים התהלכת ביננו במגוון. שוב ושוב הודית לנו שקיבלנו אותך לחיקנו, קהילה צעירה ותוססת, שהסכמנו לראות בך אחת משלנו. אבל אולי אנחנו, רות שלנו, אנחנו אלה שצריכים להודות על האהבה שהרעפת עלינו, כקוסם המוציא ארנבות מכובע. על הזכות לחיות במחיצתך.

למרות שְמֵנו, מגוון, אפשר להודות שאין אנו קהילה מגוונת דיה. נוכחותך בביתנו, רות, אפשרה לנו ללמוד לקבל את השונה מאיתנו בדור, ללמוד לדור בכפיפה אחת עם מי שמירב שנותיו אחריו. לא פעם הענקת לנו מבט חד ומדוייק, איך אנו נראים בעיני מי שחי בתוכנו, רב נסיון ושנים, אולם גם מתבונן מן הצד.

היית לנו הרבה יותר מאשר "אמא של נעמיקה". היית חלק בלתי נפרד מההוויה של הקהילה המגוונית. מרום שנותייך, הוספת את תרומתך ליחד שלנו: בסבלנות, בנסיון חיים עשיר כל כך, בתבונה, בחן ובהמון אהבה.

עם חיוך וכוס של יין בקבלת השבת. עם הביקורת שלך שאנחנו לא עוסקים מספיק בפוליטיקה. עם השותפות שלך בחיי התרבות, בהצגות עם נעמיקה בחג השבועות, החג שלכן, רות ונעמי.

רק לפני חודשיים, בקבלת השבת האחרונה בה נטלת חלק, אחרי שהתעקשת למרות הקושי לצעוד לחדר האוכל, שקד רץ אלייך מיד לחיבוק והתעקש שהוא יושב רק לצידך. אביב ביקשה ללוות אותך הביתה, להאיר לך בפנס ולזכות בקובית שוקולד. היית לכולנו אמא וסבתא, דודה נבונה ואחות גדולה. זקנת השבט שמלווה את כל הפעילות מהצד, ונותנת לנו חיזוקים חשובים כל כך, שאנחנו בדרך הנכונה.

קוהלת כתב על הזקנה כך: "עד אשר לא יבואו ימי הרעה, והגיעו שנים, אשר תאמר אין-לי בהם חפץ. עד אשר לא תחשך השמש והאור, הירח והכוכבים; ושבו העבים אחר הגשם. ביום, שיזועו שומרי הבית, והתעוותו אנשי החיל; ובטלו הטוחנות כי מיעטו, וחשכו הרואות בארובות. וסוגרו דלתיים בשוק, בשפל קול הטחנה; ויקום לקול הציפור, ויישחו כל-בנות השיר. גם מגבוה ייראו, וחתחתים בדרך, וינץ השקד ויסתבל החגב, ותפר האביונה:  כי-הולך האדם אל-בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים..."

לא. לא נזכור אותך בחודשים האחרונים שלך, כשהגוף הלך והתמעט. אף שגם בחולייך, ידעת לחייך למבקרייך, רצית לקבל כל אחד. ניסית שלא להטריח. ידעת לאמץ בחום את מעט הטוב שנותר. לא נזכור אותך בסבלותייך.

נשמר בליבנו את רות שהולכת לאיטה למרכז העיר לראות סרט חדש בעל ערך. את רות שיושבת עימנו בחדר האוכל, מקשיבה בקשב רב לשיח, ורק מדי פעם מוסיפה הערה של טעם. את רות שכותבת ללא מנוח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כששאלתי אותך לפני כמה חודשים, אם אחרי כל נסיון חייך יש לך איזה תקווה לפתרון הסכסוך בדור שלנו, חשבת לרגע והשבת במילה אחת: לא. נזכור את רות שיודעת ליהנות מציור של ילד ומשוקולד טוב. נזכור את רות שלימדה אותנו לחיות את היומיום, גם בעשור העשירי של החיים, כמה שאפשר.

נעמיקה. יותר משני עשורים מאז שנפרדת מאבא. אני זוכר כמה היה לך קשה אז. אני יודע שאין בך אמונה בעולם שמעבר, אבל אולי נחמה פורתא תהיה בכל זאת, בתחושה הפנימית שטוב לרות עכשיו יחד עם אבא שלך, בצד האחר של הים.

עברתי היום ליד תאי הדואר, שהן בעצם מגירות גן ילדים. עדיין מתנוססת שם המגירה "נעמיקה ורות". ועכשיו. נעמיקה לבד. הייתן יחד כמו משלימות האחת את רעותה, אם ובתה. תמיד יחד. אבל את לא לבד, נעמיקה. כמו בתקופה המטורפת שעברת בזמן האחרון, כולנו נמשיך ונחבק אותך, נעמיקה, את לא תהיי לבד. אף פעם.

חוה אלברשטיין כתבה על הוריה שאינם: "כל כך הרבה פנים, כל כך הרבה אזניים. ואין למי לשיר. שרים תמיד לשניים. וכשהשניים מסתלקים. שרים אל השמיים. אני לא בוכה. רק מתגעגעת...".

גם אנחנו לא בוכים.

רק מתגעגעים.

כל כך.

באהבה גדולה

בית מגוון

 

7/7/2016